חלק א':
כולם נעים בין מצב רוח טוב למצב רוח רע.
איך נוצר בכלל מצב רוח רע או מצב רוח טוב? בדרך כלל מצב רוח רע הוא תוצר של פגיעה רגשית. ולאחריה צניחה בדימוי העצמי וכו' .מצב רוח טוב נוצר כתוצאה מהצלחה, מחמאה וכו'. עד כאן אין חידוש. מה שקשה לתפוס הוא, ששניהם מצויים ביחסי גומלין והאחד משפיע על השני. וכדי להבין את שניהם ביחד, נתחיל במצב הרוח הרע. האם באמת מספיקה פגיעה רגשית כדי ליצור מצב רוח רע? ובכן יש צורך שלושה תנאים כדי ליצור מצב רוח רע: האחד רגשות פרועים, השני טראומה (או סידרה של טראומות רגשיות) שנגרמת כתוצאה מפגיעה רגשית חזקה. והשלישי רגישות ופגיעות כתכונת אופי ('עדין נפש' בשפתי). וזה השילוב של שלושת אלה שיכול לזרוק אדם למצב רוח רע.
אך זה לא כה פשוט. כי זה לא שנשאר מצב רוח רע עד שהוא מתנדף. המצב היותר שכיח זו התנודתיות במצבי הרוח. חוסר היציבות. אך מה גורם לחוסר היציבות הזו במצבי הרוח? לתנודה הזו בין מצב רוח רע למצב רוח טוב? (במצבים קליניים מדובר כבר על 'הפרעה דו קוטבית').
ובכן התנודתיות מצייתת, במידה זו או אחרת, לעקרון המטוטלת משמעות הדבר שאם מדובר באדם בעל רגשות שלא עברו תהליך של איזון וארגון – אזי כל סטייה לקיצוניות במצב הרוח, בין אם למצב רוח טוב או רע, תביא למצב רוח הפוך. ככל שהנטייה תהיה יותר קיצונית לאחד ממצבי הרוח – כך תהיה הטיה נגדית למצב הרוח ההפוך. והנטייה למצב הרוח הנגדי תהיה ביחס ישיר למידת הקיצוניות של מצב הרוח הקודם. (התנודתיות ההתחלתית תהיה הקיצונית ביותר, ולאט לאט תהיה קיצונית פחות עד שתגיע למצב של איזון).
ושוב, להדגיש, המטוטלת הרגשית תהיה פעילה ונוטה לקיצוניות – ככל שהרגשות של האדם פרועים יותר, ככל שהוא רגיש ופגיע יותר וככל שהפגיעה הרגשית קשה יותר.
ומה קורה לבני אדם שרגשותיהם פחות פרועים והם פחות רגישים ופגיעים? ובכן, זה פשוט, הם פחות יסבלו ממצבי רוח, ופחות קל לזרוק אותם ממצב רוח טוב לרע ולהיפך. או לכל הפחות התנודות במטוטלת מצב הרוח שלהם תהיינה קיצוניות פחות. כלומר הפגיעה הרגשית תיצור מצב רוח רע פחות קיצוני, ואז גם המטוטלת לא תסטה לכיוון הנגדי בעוצמה גדולה
חלק ב':
אך ישנה גם אפשרות למעין 'מצב רוח' שלישי. היא הרבה יותר נדירה והיא מצב נפשי שהוא מעל לרמה של מצבי הרוח. אפשר לכנות את זה כהתעלות, השראה, או נסיקה רוחנית. יש לזה שמות שונים. אברהם מסלאו קרא לזה: Peak experience בזן בודהיזם זה נקרא: Kensho Little
אך איך המצב העילאי הזה קשור לכאב רגשי? לרגשות פגועים?
ובכן, מה שקורה הוא שאם הפגיעה הרגשית פוגשת אדם בעל מודעות עצמית – אזי מתרחש היפוך לפגיעה הרגשית; במקום לסטות לכיוון הנגדי באותה הרמה, מתרחשת קפיצה מן הרמה הנוכחית לרמה הגבוהה יותר. במקום לסטות הצידה במישור הרוחבי, תיתכן קפיצה כלפי מעלה, במישור האורכי.
במצב של התבוננות פנימית ניטרלית, (מודעות עצמית) ללא סובייקטיביות רגשית - האנרגיה של הפגיעה עוברת מטמורפוזה, קופצת רמה והופכת לאנרגיות של שחרור, השראה והתעלות. האדם מרגיש חי, אך זה בא ללא התרגשות, להיפך הרגשות הם במצב של אגם שקט. זו גם תחושה אנרגטית עוצמתית.
זה מעין הפיכת עופרת לזהב בשפה של האלכימאים. ולא זו בלבד, אלא מה שהיה יכול להרוס ברמת של רגשות אינפנטיליים – הופך למכרה של זהב, אצל אדם עם רמת תודעה כלשהי ומודעות עצמית (שמתלווה בדרך כלל לרמת תודעה גבוהה). במצב של התבוננות ניטרלית פנימה החומרה של הפגיעה הרגשית לא רק שלא מחסלת את האדם שחווה את הפגיעה הרגשית, אלא היא עוברת קפיצה קוואנטית. משנה את טבעה, עוברת היפוך ומופיעה כאנרגיה של התעלות ושחרור. (ואפשר להגיד כי עבור אדם בעל מודעות עצמית, ככל שהפגיעה הרגשית קשה יותר, כך ההתעלות הזו תהיה עוצמתית יותר).
אך אצל חלק מבני האדם שיש להם מודעות עצמית חלקית, (או מודעות עצמית שאולה מהפסיכותרפיסט או המורה הרוחני) – יכולים להתרחש שני התהליכים. החלק האחד (החלק הנמוך, האינפנטילי, זה שלא עבר דרך המודעות העצמית) מזדהה ולוקח באופן אישי את הפגיעה הרגשית – והחלק שעבר מודעות עצמית חווה מצב של התעלות רוח. החלק ברגשותיו שפוגש מודעות עצמית עובר היפוך פאזה, ואילו זו ששייכת לרמה האינפנטילית של הרגשות – גורמת לסבל עמוק. שניהם לא מתרחשים בבת אחת, אך האדם עלול לנוע בין סבל גדול ובין התעלות נפשית. כשהמודעות העצמית פועלת, תהיה ההתעלות, בפעמים שאינה פועלת יהיה סבל רגשי קשה. אבל כאן זו כבר לא מטוטלת: תנועה בין קצוות של אותה הרמה, תנודה אופקית, רוחבית, אלא קפיצה בין שתי רמות, תנודה אורכית, אנכית.
אך במצב שבו רוב, או כל, רגשותיו של האדם מצויים תחת בקרה ושימת לב תודעתית - הטראומה רק מאחדת עוד יותר את הרגשות, שקופצים רמה, אפשר לקרא לזה בלשונם של וואצלביק ויקלנד ופיש בשם: ''שינוי ממדרגה שניה''. ואפשר לגשת לזה בשפתו של ניטשה: "מה שאינו הורג אותי מחזק אותי."
(ועוד יש לציין. שקיים גם מצב נפשי של דיכאון שבו אין תנודתיות, שנגרם בגלל הדחקה מאסיבית של הפגיעה הרגשית. שם היא גורמת לנזק הגדול ביותר, עד שהיא משתלטת על כל המצב הרגשי ומדכאת אותו לגמרי).
כאמור, מפגש עם פגיעה רגשית יכולאו לגרום לטראומה רגשית, שיכולה להיגמר מאוד לא טוב, (ואז לציית לעקרון המטוטלת, או ליפול לדיכאון אם ההדחקה מסיבית), או להיפוך של טראומה, למצב של התעלות והתחזקות אם האדם נמצא במצב של הפעלת צופה ניטרלי על מצב רגשותיו כל הזמן. ומדוע התעלות והתחזקות? האנרגיה השלילית היא עוצמתית ביותר, בפגיעה רגשית יש הרבה כוח. ''כוחו של הרע להרע – גדול מכוחו של הטוב להיטיב''. לאדם בעל שליטה על רגשותיו, שמצוי במצב של מודעות עצמית ניטרלית – ישנה היכולת להתמיר רגשות שלילים עוצמתיים לאנרגיה רוחנית או יצירתית.
קשה להבין שהעוצמה והאפקטיביות של האנרגיות הגבוהות, הרוחניות או היצירתיות ביותר, הם בעיקר תוצר של התמרה של אנרגיות שליליות שעברו היפוך, קפיצה קוואנטית. הכוח והעוצמה מצויים ברגשות השליליים, לא ברגשות החיוביים. העוצמה של רגשות חיוביים נמוכה יחסית. ניקח כדוגמא את ההבדל שבין חיבוק לבין בוקס בפנים, ברור שבבוקס ישנה הרבה עוצמה וכוח מאשר בחיבוק. ואותו הדבר בין נשיקה לנשיכה, או ההבדל שבין לטיפה למכה. ברגשות חיוביים ישנו פוטנציאל עוצמתי פחות בהרבה מאשר באנרגיות שליליות. כלומר, קשה, אם לא בלתי אפשרי ליצור או להגיע לרמה רוחנית עוצמתית וגבוהה- עם אנרגיות חיוביות. רק ההתמרה של אנרגיות שליליות יכולה לספק לאדם אנרגיה יצירתית או רוחנית עוצמתית. ולא רק עוצמה, תהיה לה גם אנרגיה בעלת יכולת להוליד את עצמה מחדש ברמה גבוהה יותר. אנרגיה שעברה התמרה נעשית מצוידת בכושר יצירה של עצמי גבוה, או יצירה של אמנות ברמה גבוהה.
קשה להבין שאמן יוצר ואיש רוחני שיוצר ברוח, באמנות או בהגות – בעיקר ניחנים ביכולת להתמיר מצבים רגשיים קשים, (ייאוש, דיכאון, ספק עצמי, דימוי עצמי נמוך ועוד) לאנרגיה יצירתית או רוחנית.
קשה להבין שאדם רוחני או יצירתי במיוחד, לא שואב את כל האנרגיות שלו מלמעלה, אלא מסוגל לעשות מעין התפלת מים, לקחת מי שופכין ולהפוך אותם למי שתיה. ושמשם, מן האנרגיות הרעות, בא עיקר הכוח הרוחני והיצירתי שלו.
ו'התפלת המים' הזו נעשית על ידי קיומו של צופה בלתי מעורב שמזיז עצמו הצידה ממה שקורה. הוא ההפך הגמור מהזדהות. להיות במודעות עצמית משמע ההפך מללכת לאיבוד במה שקורה לך. קיום או בניית הצופה תלויה בהצלחה של האדם להציל חלק מן העצמי המזדהה שלו ולהפוך אותו לאני צופה. ללא סובייקטיביות, כאילו אתה מתבונן באדם אחר. עם זאת לא כל הצופים אחידים ברמתם. יש צופים שהם רק קצת ניטרליים, וישנם כאלה ששלושת הממדים של ההתבוננות העצמית שלהם מפותחים שלושת הממדים של הצופה הניטרלי, זה ממד הזמן, ממד החלל וממד הגוף. וישנם כאלה שהממדים של תודעתם מכווצים ושטוחים וישנם כאלה שתודעת הצופה שלהם רחבה, עמוקה וגבוהה. האיכות של המהפך של האנרגיות השליליות, תלוי ראשית בקיום צופה, ושנית באיכות תודעתו של הצופה, עד כמה רחבה, עמוקה וגבוהה איכות הקליטה שלו.
פיזיקת הקוואנטים עסקה רבות בהשפעת רמת התודעה של הצופה אודות הניסוי. התודעה האנושית הצופה בתופעות ומנתחת אותן יכולה להשפיע על התופעות בהן היא צופה.
עניין תודעתו של המתבונן כמשפיעה על האובייקט, זכתה לפיתוח נוסף אצל פיזיקאי קוואנטים זוכה פרס נובל לפיזיקה – יוג'ין ויגנר הוא טען כי לא כל צופה משפיע אותו הדבר על התופעה בה הוא מתבונן, וכי תופעת השינוי תלויה במידה לא מעטה, בקיומו של צופה בעל תודעה. לדבריו כל עוד הצופה בתופעה כלשהי היא יצור חי שאינו בעל תודעה, הרי שלא חל בה כל שינוי. אולם כאשר צופה בעל תודעה מביט – אז חל שינוי ברור. כלומר זו לא עצם נוכחותו של יצור חי שמשפיעה על זה שבו הוא מתבונן, אלא תודעתו. ורמת תודעתו.
דיוויד בוהם, מן המובילים בפיתוח תורת הקוונטים אמר, שבעתיד נצטרך להכניס למשוואות הפיסיקליות שלנו את התודעה האנושית כאחד המשתנים.
תורת הקוונטים בגירסתה הרגילה מבוססת על קיומו של צופה, המתבונן במערכת מבחוץ וגורם לשינוי של זה שהוא צופה בו. נוכחותו משנה ומשפיעה על זה שבו הוא צופה.
בוהם טוען כי כל עוד המערכת הקוונטית מורכבת מחומר דומם, ואולי גם מיצורים חיים הם יכולים להימצא בסופרפוזיציה (להימצא בשני מצבים בעת ובעונה אחת). אולם כאשר צופה בעל תודעה מביט במכשיר המדידה, אזי מתקבלת תוצאה מוגדרת שאותה הצופה רואה. תודעת הצופה משפיעה איפוא על עצמים דוממים וגורמת להם להפוך לחד משמעיים.
ובחזרה לנמשל, להתמרה של אנרגיות רגשיות שליליות לאנרגיות ברמה גבוהה. איך זה עובד? איך פועלת ההתמרה והטרנספורמציה של רגשות פגועים – לחומר האיכותי והמעולה של רוחניות ו/או יצירתיות?
ובכן, הצופה הוא מעין סוכן, סוכן בעל מודעות עצמית ותודעה פעילה.
וכאן כדאי מעט להבהיר את המושג הצופה. כשמדובר על צופה מדובר על מודעות עצמית ניטרלית לגמרי. תכונה זו אינה מולדת ואף אינה נרכשת, היא פרי של עבודה פנימית קשה וממושכת, שבה האדם מחליף תגובה מולדת בתגובה מושכלת. והכוונה להחלפת התכונה של הזדהות עם ''טוב לי – רע לי'', בתכונת העל של התבוננות בלתי מעורבת. והכוונה לשימת לב שאין בה את התזוזה הקטנה ביותר של רגש שהוא בעד או נגד.
כלומר אם הזדהות היא תהליך שבו האדם 'הולך לאיבוד' בתוך רגש מסוים שמשתלט עליו (בדרך כלל פגיעה רגשית), אזי במודעות העצמית על האדם לפתח יכולת להפריד את עצמו מעצמו. ליצור בנוסף לאני החווה, אני מתבונן ולא מעורב (אני יודע). כלומר לצפות במתרחש מבלי לפתח אינטרס אישי באשר למה שקורה לו בתחום הרגש. להסתפק רק בהפעלת מודעות ניטרלית, ושקט מוחלט ואי תזוזה של הרגשות תוך כדי כך.
(יכולת זו, באם היא מוגשמת תוך כדי החיים, בזמן אמיתי, הינה מעולה יותר כמעט מכל מדיטציה, כי לא יוצאים מחוץ לחיים כדי לתרגל ואז לחזור בדיוק למה שהיה קודם. כאן זו פעולה עם מה שקורה עכשיו באדם, רק פעילות שלוקחת בחשבון ארבע מרכיבים יכולה להעלות את הרמה של החיים הפנימיים של האדם: אני, אתה (או אתם) כאן ועכשיו. כל פעילות ותרגול שאינם מיישמות את כל הארבעה ישאבו בסוף בחזרה להרגל של ההזדהות הרגשית).
תכונה זו, (של התבוננות ניטרלית במה שקורה בו) אם האדם מצליח לפתח אותה מתוך עצמו, יש לה את היכולת להקפיץ את הרגשות הפגועים מן הרמה הפסיכולוגית והאישית לרמה תודעתית, ורוחנית. ועקב קפיצת המדרגה הזו של הרגשות הפצועים, הוא חווה התעלות במקום ייסורים וסבל רגשיים.
כלומר יש במודעות העצמית הניטרלית, יכולת לגרום לרגשות הכואבים ביותר לשנות את טבעם ולהפוך לאנרגיה רוחנית, יצירתית עם עוצמה ונוכחות חזקים. שמביאה עימה תחושות של הקלה והתעלות מיוחדים ונדירים.
מי שכתב על כך רבות היה הפסיכולוג והפילוסוף האמריקני ויליאם ג'יימס בספר: "החוויה הדתית לסוגיה''. ומה שמעניין בספר זה שהוא מראה כיצד החוויות המיסטיות המשמעותיות ביותר ארעו דווקא לאנשים עם מה שהוא קורא לו: ''מזג נברוטי''. זה מפותח בעיקר בהרצאה הראשונה: ''דת ונוירולוגיה''. ובלשוננו - אנשים שכתוצאה מפגיעה רגשית פיתחו הפרעות התנהגות ואישיות שונות. לפי ג'יימס דווקא הם, הנברוטיים, היוו את חומר הגלם המעולה ביותר לחוויה דתית משנת תודעה.
חלק ג':
האנלוגיה המוצלחת ביותר לתיאור תהליך מופלא זה (של הפיכת נוירוזה או הפרעה נפשית למצב תודעתי גבוה -הוא ההתססה. במישור הפיסי אנו פוגשים התססה בהפיכת מיץ ענבים ליין. אך לא רק.
תסיסה מוגדרת כשינוי כימי בתרכובות אורגניות עקב פעולת אנזימים (הקרויים ''תססים''). התססים הללו חייבים להיות אורגניים, כלומר מופרשים על ידי אורגניזמים חיים, כגון חיידקים או שמרים. דוגמה שכיחה היא תסיסה של גלוקוזה, בהשפעת האנזים זימזה המשמש כזרז, לקבלת אתנול... (כמובן שזה משל, מטאפורה, שבה מיץ הענבים משול לרגשות הפגועים, הגורם המתסיס זו המודעות העצמית הניטרלית, ואילו היין הוא האנרגיות הגבוהות שעברו התמרה).
קיימים כמה עשרות מסלולי תסיסה שונים, כשההבדלים ביניהם לעתים מזעריים. למשל: מלפפונים חמוצים, כרוב כבוש, נקניקים, לבן, יוגורט, גבינה ומוצרי חלב אחרים.
בגדול, קיימים שני סוגי תסיסה עיקריים, תסיסה לקטית ותסיסה כוהלית. חיידקי תסיסה לקטית נמצאים בכמות רבה בטבע וגורמים להתססה ספונטנית של חלב, מלפפונים, בשר ומוצרים אחרים. הדרך הפשוטה להפקת יוגורט היא למעשה להוסיף מעט יוגורט מוכן לחלב טרי. חיידקי התסיסה הנמצאים ביוגורט מתסיסים עם הזמן את הלקטוז שבחלב.
כך לגבי תסיסה שנקראת תסיסה לקטית. התסיסה הכוהלית מבוצעת בעיקר על ידי פטריות, ובמיוחד על ידי שמר האפייה (Saccharomyces cerevisiae).
בתוצר האחד של התסיסה הכוהלית - פחמן דו-חמצני - משתמשים האופים להתפחת הבצק וליצירת לחם; בתוצר השני - אתנול - משתמשים לייצור משקאות חריפים, כגון יין ובירה. חלק מהשמרים נמצא על קליפת הענבים, וחלקם מוסף מלאכותית על ידי היצרן.
גם שוקולד הוא תוצר של התססה. התססת פולי הקקאו היא שלב חשוב בהכנת שוקולד.
ובהכנת יין, שמרים מתסיסים את הסוכר שבמיץ הענבים לאתאנול (כוהל המכיל שני פחמנים), והופכים אותו ליין. הם גם המתסיסים את הלתת לבירה ואת מיץ פרי האגבה לטקילה (tequila) המקסיקנית
הוספת האלמנט המתסיס יוצרת תסיסה בחומר ומשנה את טבעו.
עד כאן ההתססה כמשל, וכאמור, אם הגורם המתסיס הינו חיידקים אז בנמשל הגורם המתסיס את הרגשות הינה מודעות עצמית.
עם זאת, מה שמתואר כאן הוא מודל. במציאות הדברים מתרחשים גם ובעיקר בשטח הביניים שבין התרסקות רגשית ולבין התעלות רוחנית או יצירתית. למשל חלק ניכר מן האמנים היוצרים חווה גם את זה וגם את זה, כלומר יש להם גם יכולת להתמיר אנרגיות שליליות לאנרגיות יצירתיות או גבוהות, אך הם גם נופלים בחלק ניכר של חייהם תחת הזדהות עם המוראות של פגיעה רגשית שפוגשת רגשות לא מאורגנים ואני רגיש ופגיע. כלומר רוב בני האדם שיש בהם גניוס רוחני או יצירתי, או שאר רוח, גם הם מתרסקים בחלק מן הזמן, ובחלק אחר של הזמן מתמירים אנרגיות שליליות לגבוהות. הפקטור שאחראי לאיזה רמה הפגיעה הרגשית תיפול, הוא מידת הבגרות הרגשית של היוצר או האדם הרוחני, ככל שהוא מפעיל יותר מודעות עצמית על חשבון הזדהות רגשית, כך זה מהווה אינדיקציה לרמת הבגרות הנפשית שלו וכך יתרסק פחות ויחווה התעלות יצירתית או רוחנית.
לשון אחר: האדם המפקח על רגשותיו דרך מודעות עצמית, לא רק עומד בפני ההתקפה על רגשותיו, אלא גם מסוגל לטהר אותם מן היסודות השליליים ובכך להקפיץ אותם לרמה גבוהה.
ולחזק את שהוזכר קודם; זו לא בהכרח מודעות עצמית פרשנית. הכוונה בעיקר למודעות עצמית של תשומת לב ניטרלית, בלתי מעורבת, כשהרגשות כלל לא לוקחים חלק בתהליך .
לסיכום:
אם מיץ ענבים, בתור משל (למצב התחלתי וגולמי של רגשות האדם), מושאר זמן רב ללא שעבר תהליך של התססה – הוא מתעפש בסוף. ואילו היין שעבר התססה, לא רק שאלמנט הזמן לא משפיע עליו לרעה, הוא משפיע עליו לטובה. לאחר ההתססה, ככל שעובר יותר זמן כך הולך היין ומשתבח.
אנו רגילים להפעיל פטישים במשקל של מאה קילו כדי לשנות עצמנו. וזה רק מכניס אותנו להרס עצמי. המערכת האנושית מאוד עדינה, ומגיבה לפולסים הקטנים ביותר. אם הפולס אגרסיבי מידי הוא עלול להרוס את זה שרוצים לשנות או להתמיר. הקושי הגדול שלנו בעבודה פנימית, זה לא להפעיל כוח, אנו כה רגילים להפעיל כוח וכוח רצון וכוח שרירים. עד שנראה לנו שללא הפעלת כוח שום דבר לא יזוז. וההיפך הוא הנכון. הקושי הגדול בצמיחה לקראת בגרות נפשית הוא 'לא לעשות', להסתפק בהתבוננות לא מעורבת. דווקא הפעולה הזו שבה לא מופעל כח בכלל רק נוכחות שקטה המופנית כלפי אזור מסוים ברגשותינו, דווקא היא תביא לשינוי המהותי והמשמעותי ביותר: התמרה של מצב התודעה.
ההתבוננות הבלתי מעורבת הזו, היא הבסיס לקיום המדיטציות. רק, ששוב, הן צריכות להתרחש תוך כדי החיים ולא על ידי לקיחת פסק זמן מחוץ לחיים השוטפים, כדי לתרגל.
המודעות הבלתי מעורבת מתסיסה את הרגשות הקשים, הפגועים והפצועים. היא בשום אופן לא מרפאה אותם, היא זקוקה להם במצב הסובל והמתייסר הנוכחי, כי ככל שהפגיעה הרגשית קשה יותר כך תוצאת תהליך ההתמרה, דרך תסס המודעות, יהיה גדולה ומשמעותית יותר.
וזה קשה, כי אנו מותנים להתנהג ולנהוג באופן זיכרי, באופן של ללחוץ, לדחוף, לפרוץ, להפעיל כוח כדי שמשהו יזוז. ואין לנו את התכונה הנשית של קבלה, הכלה ופסיביות קונסטרוקטיבית. פשוט להיות שם. להיות.
מה שחסר בעולמנו זו לא עוד עשייה, עוד פריצת דרך לתחום טכנולוגי נוסף. אלא מה שחסר זו הכלה, לתת מרחב מחייה, לאפשר, להתייחס מבלי לרצות משהו, להיות. כי כוח הרצון הוא ההפך מהמודעות. זו נעשית כל כך בקלות עד שלא מופעל שום מאמץ פיזי. אך ככל שיש פחות מאמץ פיזי, יש יותר השפעה רוחנית.
וזה הכי קשה לנו. להימנע הרבה יותר קשה לנו מאשר לעשות ולדחוף. למשל בדיאטה להורדת משקל, זה לא מצליח ברוב המקרים, כי אין כאן עשיה כדי שמשהו ישתנה, אלא כאן אנו צריכים להיות אומנים ומאסטרים ב'לא לעשות'. והמודעות הנייטרלית, היא פשוט להיות בתודעתנו עם משהו, רק להיות איתו. ועצם הנוכחות של המודעות עם רגשות פגועים, מבלי להפעיל שום לחץ, היא האפקטיבית ביותר בתהליך ההתמרה של הרגשות הפגועים
וצריך להבין, רגשות פגועים לא ניתנים לריפוי. ישנם רק שני תהליכים שאפשר לעשות עם הרגשות הפגועים. האחד הוא הדחקה והשני להתבונן בפגיעה הרגשית כאילו זה קורה לאדם אחר.
ההדחקה היא הרסנית ככל שההתבוננות היא קונסטרוקטיבית. כי בתת מודע היא יכולה לגרום לנזק הגדול ביותר. מודעות לא נותנת לפגיעה הרגשית להיות מודחקת, מחד, ומצד שני הוא משנה את טבעה של הפגיעה הרגשית לאנרגיה משובחת. והכי חשוב, זו העוצמה והכח לשנות, שיש עתה לאנרגיה המותססת הזו. כוח ועוצמה שלא היו לה אילו במקום מודעות הייתה הזדהות עם הרגשות הפגועים.
**
גבריאל רעם , 14.11.13
*
מאמרים ורשימות נוספות: http://cw.hagut.net
גבריאל רעם, מומחה לתקשורת לא מילולית, שמבין גם במילים... רעם כותב מסות ומאמרי הגות ופרסם עד כה שבעה ספרים, מהם שלושה עוסקים בנושאי הגות ועיון.
למסות ומאמרים נוספים
